מוזיקת רקע
אין לנו מושג איך משיגים מטרות, שזה כל הרעיון של הבלוג. בסדרת הפוסטים הבאים ננסה ונפתח לעצמינו איזושהי שיטה.
מה המטרות שלנו? ומה זה בדיוק מטרות? הבה ונחפור.
ביצים סגולות בערפל
על הקושי לחזות את העתיד
מטרות נמצאות בעתיד ובהרבה מקרים – בעתיד הרחוק. נגיד בעוד שנה ומעלה. המצב של העולם היום1נכתב בימי הקורונה ממחיש משהו מאוד חשוב – אין לנו מושג מה צופן העתיד. דמיינו שלוקחים מישהי ממרץ 2019 ומעתיקים אותה שנה קדימה בזמן למרץ 2020. כולם ברחוב עם מסיכות. מפחיד. צריך לברוח למדינה אחרת, מחפשת טיסות, הטיסות היחידות הן לדובאי. מה. משום מקום מגיחה בחריקה ניידת, יוצא שוטר ונותן דו"ח על התרחקות של יותר מ-500 מטר מהבית.
מה? אני על אותו כוכב לכת?
סתם בשביל הכיף ולמקרה שמשהו מזה יתגשם הנה כמה דברים שאני יכול לטעון שיקרו בעוד שנתיים ושנשמעים הזויים עכשיו, אבל אם הם יקרו זה יהיה הנורמאלי החדש ופרשניות בטלויזיה תבאנה2לשון, ביץ' הסברים בדיעבד לכך שברור שזה היה אמור לקרות:
- כולנו נשב במקלטים כי הירח התפרק וחתיכות ממנו נופלות עלינו ומחרבות ערים.
- נתעורר יום אחד להיפר-אינפלציה של הדולר וקריסה של המערכת המוניטרית ונצטרך לעמוד כל יום בתור ללחם תמורת תלושים.
- נהיה בעיצומה של מלחמת עולם גרעינית עם ארצות סקנדינביה שהחליטו להתאחד תחת שליטה כריזמטית במיוחד ולהחזיר לתחייה את הגדולה הוויקינגית.
- העולם ידרדר לאנרכיה כי בינה מלאכותית מתקדמת שברחה ממעבדה במרתף של גאון מחשבים באסטוניה השתלטה על אלפי עכברושים שבמוחם הושתל שבב כחלק מפרויקט חדש של אילון מאסק והם למדו להשתכפל ויצאו משליטה.
- נצטרך לצאת פעם בחודש החוצה, למלמל דברים בלחש ולהתפתל עד שתופיע מעלינו ביצה סגולה ולחזור בשקט הביתה כשבמהלך הלילה אנשים מסתוריים לבושים בחליפות מגן יאספו את כל הביצים.
זה מה שנקרא "ברבורים שחורים" – מאורעות לחלוטין בלתי צפויים עם השלכות מרחיקות לכת.3וברבורים שחורים כאלה נהיים יותר ויותר תכופים ככל שהעולם נעשה מורכב יותר. אכתוב על זה פוסט מתישהו.
אז את העתיד הרחוק קשה לחזות וגם מומחית מכובדת ומלאת תארים שחזתה ארוע חשוב כלשהו לא בהכרח מצטיינת בכושר חיזוי יוצא דופן אם בוחנים את הישגי העבר שלה בנסיונות חיזוי.4לצערי אף אחת לא באמת עושה בדיקות כאלו ורובנו סומכות על כך שהיא "מומחית" ומניחות שהתחזית שלה יותר מדויקת משל כל אחת אחרת עם קוביית שש בש ומתייחסות אליה כאל נביאה. זה נושא לפוסט אחר. לא משנה כמה נסתמך על תחזיות של עצמינו או של מומחיות, תחושות בטן, חוכמה של טוקבקיסטיות בוואי-נט, בלוגריות, עיתונאיות, אנליסטיות, עתידניות, כלכלניות, אסטרולוגיות, נשות דת, סימולציות מחשב שמתבססות על מודלים מתמטיים מורכבים ומתקדמים וכו', צריך להכיר בזה שהעתיד לוט בערפל ויש גבול לכל טכניקה שמתיימרת לראות דרכו.
כשמגדירים מטרה לעתיד, לא משנה כמה טוב מגדירים אותה, היא מטושטשת ע"י אותו הערפל ויש סיכוי ממשי שלא נוכל לפגוע בה. הרבה פעמים אנחנו לא מודעים לזה כי אנחנו חיים באשליה שהעתיד צלול וצפוי ונדרש מאמץ מנטלי בשביל לקחת את זה בחשבון בקביעת מטרות. ככל שהמטרה חשובה לנו יותר כך יהיה גודל האכזבה שלנו אם נפספס אותה. ככל שהיא דורשת יותר מאמץ כך יהיה גם גודל הבזבוז של המשאבים שהשקענו ובעיקר של הזמן. לכן, מטרות צריך לקבוע בזהירות – בגלל שחיים פעם אחת5גם אם לא – לגבי מה קורה אחרי אפשר להתווכח וכנראה לא להגיע להסכמה. מה שיש לנו ביד כרגע זה תקופת הזמן מעכשיו עד סוף החיים האלה. ואם יש משהו אחרי – מצוין, נעביר שם סמינרים על השגת מטרות. ואין לנו זמן לבזבז על פספוסים גדולים מידי.
מוזיקת הרקע
על קביעת עקרונות מנחים
הדרך שלנו להתמודד עם הערפל היא כזאת. לפני שקובעים מטרות קונקרטיות קודם כל כדאי להבין מה באמת חשוב לנו בחיים בצורה יותר כללית – מהי "מוזיקת הרקע" שלנו ואז לנסח אותה כרשימה של עקרונות מנחים, ככה שכל מטרה קונקרטית שנציב לעצמינו תהיה ברוח של אותם העקרונות וגם אם לא נשיג מטרה קונקרטית מסוימת יש יותר סיכוי שהזמן שהשקענו בלהתקדם לעבר אותה המטרה לא ילך לאיבוד אלא יהיה אפשר לנצל את מה שהשגנו בדרך כדי להגיע למטרה אחרת שנציב באותו ההקשר. אפילו אם נזנח את כל ההתקדמות – לא נצטער על הזמן שלכאורה הלך לאיבוד כי הכל נעשה על פי העקרונות שלנו שמתמצתים את מה שחשוב לנו בחיים ומה שאנחנו שלמים איתו. עד היום לא עצרנו לחשוב על מה באמת חשוב לנו בחיים אז נעשה את זה כאן ועכשיו.
לרכב על יען בין פירמידות
על איך להחליט מה באמת חשוב לנו בחיים
צריך לקחת בחשבון שזה לא תהליך טריויאלי – אם לעשות את אותו הניסוי על בן אדם כשהוא בן 10, 15, 25 או 35, סביר מאוד שהרשימות של החרטות יהיו שונות. בנוסף – צריך להיזהר שהניסוי הזה לא מוטה לכוון איזשהו שיגעון חולף שאנחנו שרויים בו באותו רגע. דוגמה טיפשית – כשיצא הסרט הראשון מסדרת "המומיה" נדלקתי בצורה מוגזמת על מצרים העתיקה והתחלתי ללמוד את כתב החרטומים. אם באותה התקופה הייתי שואל את עצמי את השאלה הזאת, יכול להיות שהייתי מדמיין שהחרטה הכי גדולה שלי היא שלא הפכתי לחוקר פירמידות בעל שם עולמי או משהו בסגנון. כמובן שזה עבר אחרי כמה שבועות והיום אני יכול לקרוא כתב חרטומים בערך כמו שאני יכול לקרוא שפה משפטית בפוליסות ביטוח. כאמור, דוגמה טיפשית אבל שגעון רגעי יכול להיות משהו חזק וסוחף ולא תמיד פשוט לעשות זום אאוט ולזהות אם אנחנו בתוך אחד כזה. לפעמים צריך שמישהו אחר יעיר לנו על זה. יותר בעייתי מזה הוא מצב של שגעון כרוני שהוא מצב מסוכן שקשה לצאת ממנו – צריך לרסק את האגו, לוותר על כל ה"הישגים" ולהבין שנמצאים על המסלול הלא נכון, שבסופו אין משהו שהוא בעל ערך בשבילנו.
בהמשך לאמור, את חייו של כל בן אדם אפשר לחלק לכמה שלבים. למשל רווקות, חיים בזוגיות לפני ילדים והחיים שאחרי הילד הראשון. ברור שיש עוד שלבים אחר כך או פירוק שונה לשלבים בין אנשים שונים אבל אלו לפחות השלבים בחיים שלנו נכון לעכשיו. אני מניח שכשהילדים גדלים ועוזבים את הבית זה עוד שלב. אפשר להגדיר מעבר בין שלב לשלב כנקודת הזמן שבה סדר העדיפויות בחיים משתנה. אז ברגע שאנחנו מרגישים שחווינו "מעבר שלב", חשוב לעשות חישוב מסלול מחדש לגבי העקרונות המנחים שלנו כי סיכוי טוב שהתשובה על השאלה "על מה הייתי מצטער שלא עשיתי מספיק/עשיתי יותר מידי בסוף החיים" תהיה שונה בין שלב אחד לאחר ואם לא נעשה את חישוב המסלול ונמשיך באינרציה להשיג מטרות שנקבעו בשלב קודם של החיים, נפעל על סמך סט עקרונות לא עדכני. לא הייתי משקיע זמן היום בלהשלים לקרוא את כל הספרים מסדרת "צמרמורת" שהייתי קורא בהתלהבות כשהייתי ילד.
לבאס את אולגה
על איך לבאס את אולגה
אז עכשיו ננסה לעשות את זה על עצמינו. אם נתאמץ ונדמיין שיום אחד אנחנו שני זקנים בסוף החיים כי זה בעצם פוסט לבאס את אולגה ושהמשכנו מהיום ועד אותו היום לחיות חיים דומים לאלו שאנחנו חיים היום, ז"א בדירת שלושה חדרים שכורה בבאר שבע חיים מטיול סופ"ש אחד להבא, על מה נצטער? אז קודם כל נחשוב על הילדים שלנו. נצטער שלא בילינו איתם כמה שיותר זמן באותן שנים שבהן הם אשכרה נהנים לבלות עם ההורים. נצטער שלא נתנו להם את החינוך הכי טוב שיכולנו, מה שזה לא יהיה ואני מאמין שנרחיב על מה זה חינוך טוב מבחינתינו בפוסטים עתידיים, ונצטער שלא עשינו את החלק הקטן שלנו בלהפוך את העולם ליותר טוב בשבילם.
הדבר השני שנצטער עליו זה שלא חווינו את העולם מספיק – לא טיילנו מספיק, לא ניצלנו את החיים האלה בשביל לתור את העולם שבו הם מתרחשים ורוב החיים היינו תחומים לאיזושהי פינה זעירה של העולם הזה, בתוך בניין בעיר, עם גיחות קצרות לטבע בכאילו.7פארק עם אגם מלאכותי בבאר שבע שבו נתקלים בעובד בניה עם המון סבלנות שמגרש אנשים בטענה שהאגם "עוד לא מוכן" ולעתים מאוד רחוקות לאיזה "יער" על מצע בדלי סיגריות, חלקי מזלגות פלסטיק ופקקים של בקבוקי בירה. כן, אנחנו יודעים שיש מקומות מאוד יפים בארץ וביקרנו בהרבה מהם אבל למה להגביל את עצמינו לאיזשהו שטח?
לדעתינו לטוס לחו"ל פעמיים בשנה ולחזור לרדוף אחרי הזנב של עצמינו זה לא באמת לחוות את העולם ואפשר אחרת. הרוב המוחלט של הזמן שלנו הולך על עבודה שבסופו של דבר, אפילו שהיא בדרך כלל כן מעניינת וכן מספקת בטווח הקצר, לא מקבלת מקום של כבוד בחרטות סוף חיים המדומיינות שלנו. בשביל להפוך את אולגה לעוד יותר מבואסת נתבל גם בזה שאנחנו זקנים סיעודיים שלא יכולים להגיע לבד לשירותים. במקרה כזה נצטער על זה שלא עשינו בחירות טובות יותר לגבי אורח החיים שלנו.
עוד נצטער על זה שלא בילינו מספיק זמן אחת עם השני. אנחנו כל הזמן עסוקים בלעבוד, לכבות שריפות ולדאוג לילדים ולא מפנים מספיק זמן לבילויים משותפים.
סיכום
אחרי שחפרנו ממש הרבה ובתקווה שלפחות אחוז אחד מהקוראות שרדה עד עכשיו, הפסקול, הפילוסופיה של החיים שלנו, העקרונות המנחים שלנו הם:
- לשמור על קשר טוב עם הילדים שלנו ולהיות איתם בכל שלב של החיים שלהם (בין אם הם רוצים או לא)
- לספק את הסביבה החינוכית הכי טובה לילדים שאנחנו יכולים
- לבלות זמן זוגי ביחד
- להתקרב יותר לטבע ולהשתפשף על עצים בעירום
- לחוות את העולם שבו אנחנו חיים בצורה יותר אינטימית ופחות כמו הסתכלות בויטרינה
- לשמור על אורח חיים בריא
- לפעול לשמירה על איכות הסביבה
- להיות עצמאיים, לא תלויים במעסיקים ולא להרגיש צורך לספק אחרים, אלא רק מתוך רצון חופשי ולא מתוך חשש מלהיות מפוטר.
לא קראתי הכל.
הכותרת לבאס את אולגה תפסה אותי וזה היה חלק מעניין ונוגע ללב.
יש הרבה ערכים משותפים בינכם אלי.
אני מרגישה שההבדל הוא שאני גם אוהבת את החיים שלי עכשיו. החיים בעיר. בקהילה שיתופית, מפגשים עם חברים קבועים וחדשים, מסורות, משפחה קרובה, חגים ביחד ואפילו לחשוב איך לעצב את הדירה החדשה לנו.
כן חסר לי יותר טבע ולראות את העולם.
מאמינה שזה יגיע בתקופה אחרת.
מצד שני עולה גם החשש של לנתק את הילדים מהסביבה הידועה והבטוחה בעוד כמה שנים.
בגלל זה אנחנו רוצים לצאת להרפתקה הזאת כמה שיותר מהר.
ככל שהילדים יגדלו חלון ההזדמנויות ייקטן ויהיה קשה יותר לנתק אותם.
אנחנו לא רוצים לגרום להם נזק בשום צורה או טראומות או חוויות לא נעימות באופן כללי אז מרגילים אותם מעכשיו לשינויים, הפלגות, טיולים וכו׳.
תחשבו מה יגרום לכם ליותר אושר ושמחה, השגרה שלכם או החוויות החדשות שתצברו.
ובכל מקרה תמיד אפשר למצוא דרכים לשלב הכל עם הכל 🙂 מאחלים לכם שתמצאו את מה שעושה לכם הכי טוב 🙂