מינימליזם חלק א' - פרופסור הפי

הוא בדרך כלל ישן. כשהוא לא, הוא בדרך כלל מעצבן – חוטף דברים למיטה שלו ומגונן עליהם, מנפנף עלינו עם הזנב רוח קרה באמצע החורף, מתלקק בקולי קולות מתחת למיטה באמצע הלילה, מחליט לנהל שיחה עם חברה בבניין ליד ברגע שהילדים נרדמים וכו' אבל אחרי המעשה הוא מסתכל עלינו ומקשקש בזנב ואין כל כך מה לעשות איתו. אנחנו פשוט מקבלים אותו איך שהוא ומתבשלים בעצבים עד שזה עובר, כמו עם ילדה בת שנתיים בטנטרום. כמו עם מוקד שירות של חברת סלולר שמעביר אותך משלוחה לשלוחה ובסוף מנתק. כמו עם קקי של ציפור על השרוול. כמו עם מס הכנסה.

הוא גם לא חכם במיוחד – הוא תוקף גורי חתולים ליד אמא שלהם וצואת חתולים היא מעדן בשבילו, תוקע את עצמו בין דלת למשקוף כשהוא מנסה לצאת ואז נלחץ ותוקע את עצמו עוד יותר, מופתע מהפלוצים של עצמו כל פעם מחדש, אוהב לישון סנטימטר מגלגלים של כסא ואז להתלונן כל פעם שהוא נדרס וכו’.

ועם זאת, הפי הוא היצור שלמדתי ממנו הכי הרבה.

חתולים בשיחים

כמו רובנו היום אני מכור למסך וזמן טיול עם הפי הוא זמן צריכת מסך איכותי בשבילי. בהתחלה, כשרק אימצנו אותו, טיול עם כלב היה משהו חדש בשבילי וזמן המסך התמקד בהתעדכנות במה שקורה עכשיו בארץ ובעולם. רציתי לדעת מי מתה, איפה ואיך ולקרוא סיפורים אישיים ומרגשים עליהן, לקרוא שלשולי פה של פוליטיקאיות, תחזיות של מומחיות ודעות של עיתונאיות, לספור רקטות ולהתרגש ולקרוא פרשנות עיתונאית שטחית ומוכוונת רייטינג של איזה מחקר מדעי שנשמע פורץ דרך אבל חסר משמעות בטווח הארוך ולהרהר על כמה החיים שלנו ישתנו מעכשיו כתוצאה ממנו. באיזשהו שלב, כשהבנתי שכל העניין הזה של חדשות מזיק הרבה יותר ממועיל, עזבתי את החדשות ועברתי בזמן הטיולים לקרוא ספרים בטלפון.

אני מודה שהקריאה בזמן טיול עם כלב היא לא הכי יעילה וכוללת הרבה קונטקסט סוויצ'ים בגלל כל הסחות הדעת כמו חום אימים בקיץ, שמש מסנוורת, אמהות חתולים מגוננות שמזנקות מפינות חשוכות בלילות או רחרוחי פיות טבעת מזדמנים שמערבים בדרך כלל אינטרקציה מילולית עם בעלת הכלב המרחרח/מרוחרח ושלא נשכח גם את ריקוד הרצועות – ריקוד מגושם של שתיים או יותר בעלות כלבים שמטרתו להימנע מסיטואציה מביכה של הסתבכות רצועות. ועם כל הבעייתיות, מה שנוצר הוא זמן מוגדר ביום שמוקדש רק לקריאת ספר וזה בהחלט עדיף מכלום.

באגים וכסף

אני אוהב להבין איך דברים עובדים. בהיותי פיזיקאי אני מבין די טוב איך העולם הפיזיקלי עובד ובהיותי איש היי–טק אני יודע ברמה סבירה פלוס איך מחשבים עובדים וטוב בלגרום למחשב לעשות את מה שאני רוצה. אני מבין את הנושאים מספיק טוב כדי להיות מודע לכך שאני יודע רק שבריר מהם – מספיק כדי לקרוא מאמר ולרוב להבין אותו, לפתור בעיה ולדעת מה לחפש בגוגל אם אני לא מצליח לפתור בעיה. עם זאת אני מרוצה מההבנה שלי של העולם בסה"כ כי אלו הם שני הנושאים שהכי מרתקים אותי ועדיין, הרגשתי שאת הדבר החשוב באמת בעולם שלנו – איך כסף עובד, משהו שלא עניין אותי בכלל נגיד, כשהייתי מקבל "משכורת" בתור מלצר באולם חתונות או חייל חובה בצה"ל ויותר ויותר מעניין אותי ככל שכסף מקבל משמעות גדולה יותר בחיים, אני לא באמת מבין. הרצון ללמוד הלך והתגבר והנה גיליתי לפתע זמן מסודר כל יום, כמו לפי לוח זמנים, בבוקר ובערב (ולפעמים בצהריים, אם הפי אכל משהו לא טוב), שבו אני יכול לקרוא כמה עמודים וכך לאט לאט לעבור על רשימת ספרים הולכת וגדלה.

הניסיון השטחי שלי להבין איך כסף עובד הוביל אותי עם הזמן לתוך מחילה נורא עמוקה של נושאים מרתקים ולא פחות חשובים – על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, על הבאגים במוח שלנו שלא בנוי לעולם כל כך דינאמי ועל כל המערכת שאנחנו חלק ממנה ¹ב"מערכת" – אני מתכוון פשוט לאופן שבו הדברים עובדים בצורה הטבעית שלהם, בלי שום קונספירציות וכוונת זדון של קבוצת אנשים שמושכים בחוטים ובין לבין יושבים ומשפשפים ידיים עם חיוך מרושע ומרוצה, שיכולה לגרום לנו בלי לשים לב, בצורה כנועה, לחיות חיים אפורים וחסרי משמעות בגלל שאיננו מודעים לאותם הבאגים. מי שמשך אותי באסרטיביות עמוק יותר ויותר לתוך המחילה הזאת עם הרצועה שלו בעודו מחפש ברחרוחים קקי נימוח של חתול הוא לא אחר מאשר הפי.

לא תיארתי לעצמי כמה אפשר ללמוד מכלב. בוודאות הרבה יותר ממה שמלמדים בבית הספר, שם מתמקדים במקצועות חיוניים כמו גיאוגרפיה, מה שזה לא יהיה. עם כל טיול אני מבין יותר כמה חשוב השילוב של ההבנה של איך כסף עובד וההבנה של המגבלות הקוגניטיביות שלנו כדי לאפשר לנו להשתחרר מאותה המערכת ולחיות את החיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.