נעים מאוד, אנחנו משפחת רייכר-זרחי.

אולגה, דוד ושני ילדים מתוקים – אמה וטומי. יש גם כלב, הפי, הידוע גם בשמות “הפי לא”, “הפי שקט", “הפי זוז“ ו“נזק”. הוא כלב סבבה בסך הכל אבל נמנע מלפאר אותו כרגע כי הוא אכל היום קערה.

אז הבלוג הזה מתחיל בזמני הקורונה. בדיוק פיטרו את דוד מהעבודה שלו בהיי טק (אוו מסכן).

ד"א, דוד כותב את זה אז אני אפסיק לדבר אלי בגוף שלישי ברשותכן.

ואולגה בדיוק גילתה שלא תהיה לה הכנסה לפחות בשנה הקרובה כי היא בעלת עסק לארגון טיולים מותאמים אישית לגיאורגיה וכולנו יודעים מה הסוף.

ואז אולגה אמרה לי "גש הנה, לא מרביצה. כותבים בלוג”. מה לי ולבלוג? אני כותב רק קוד. לוקח לי חצי שעה לנסח אי מייל של 3 שורות כי אני עושה לו הגהות וחושב על כל הצורות שבהן התחלה של “היי” תתפרש בצד השני. אבל, כמו שאולגה יודעת, היא עמדה על שלה והסבירה למה לנו לעשות את זה והשתכנעתי (תראו אותי, אני כותב פוסט).¹אולגה היא מאוד משכנעת. היא פעם כמעט שכנעה אותי להסכים לאמץ שני רועים אוסטרליים עיוורים וחרשים אבל למזלי אני לפעמים יודע לעמוד על שלי אז הסכמנו על כלב מעורב עם ביובית שיודע להפיק אנרגיה מקערות

לפני שנסביר למה השתכנעתי ומה המטרה של הבלוג, קצת עלינו.

אנחנו ילידי 1986 ושנינו עלינו מברית המועצות בגילאים מספיק צעירים כדי שלא יהיה לנו מבטא רוסי. ההורים שלנו הביאו אותנו לארץ בלי כסף וכשהם משאירים את כל הרכוש מאחור (כמובן שההורים שלי הצליחו לגרור את הפסנתר עד לפה – עדיין עומד בבית שלהם). בעצם, עם המעבר לארץ המשפחות שלנו התחילו את צבירת ההון שלהם מאפס, מדף נקי.

אנחנו גדלנו ועשינו שטויות בזמן שההורים שלנו עבדו בעבודות מזדמנות ופחות מזדמנות כדי להבטיח לנו חינוך איכותי וחיים טובים והם הצליחו – אולגה ואני סיימנו תארים מתקדמים באוניברסיטאות, אני הגעתי להיי-טק ואולגה הקימה את העסק שלה.

בדרך הגיע שואב אבק פרוותי שמפליץ ובורח, הייתה חתונה, נולדו הילדים והכל היה סבבה. ואז! אפקט הפרפר בפעולה – קצת מעל חצי שנה אחרי שאי שם ביערות סין עטלף התעטש על פנגולין קיבלתי זימון לשימוע לפני פיטורים.

בקיצור, המשל הוא שאנחנו אנשים ממוצעים שהוטמע בנו הצורך לעבוד קשה כשצריך וזה שימושי במיוחד עכשיו, כשיש לנו ילדים. בעולם מלא באי-וודאות כמו היום צריך לגדל שכבות שומן כדי לספוג זעזועים בלתי צפויים ואנחנו מוכנים לעשות את זה למען הילדים שלנו, כמו שההורים שלנו עשו בשבילנו.

הפי, שקט.

אנחנו רוצים להגשים כל מיני דברים. למשל – כשהייתי קטן רציתי להיות דינוזאור. אבל נכשלתי. זה לא הצליח לי מכל מיני סיבות. אחת מהן היא שלא עשיתי כלום בשביל להתקדם לעבר היעד הזה. והסיבה היא שאני עצלן בטבע שלי. לא הצלחתי להתנער מהדחפים הקדמוניים שלי והם אלו שבסופו של דבר שולטים בהחלטות שלי. אחד הדחפים הוא דחיינות. למה לי להתאמץ עכשיו אם החיים שלי, עכשיו, בסך הכל בסדר? נכון, זה יהיה סופר מגניב להיות דינוזאור, אבל ממש נוח להתכרבל פה על הספה עם ספר תעמולה סובייטית. וחוץ מזה, אמא אמרה לסדר את החדר ואז  יש דייסת סולת אז אין לי כל כך זמן לתכנן היום. מחר אתחיל ברצינות.²אמא שלי פעם שפכה לי על הראש דייסת סולת כי לא אכלתי מהר מספיק. רוסים.

דחפים קדמוניים הם הכוח המניע הכי חזק שיש, הרבה יותר מפנטזיות על חיים טובים יותר בתוך קהילת דינוזאורים. הסיבה היא שהם התפתחו כדי לשרוד ולהתרבות, ז"א 1. לעשות הכל כדי לא להגיע למצב שאנחנו נלעסים ע"י אריה, 2. סקס מתי ואיפה שאפשר, 3. Stuff your face במספיק קלוריות (להתפרצף – המצאתי הרגע) כדי שתהיה אנרגיה ל1 ו-2, 4. לעשות את כל זה תוך שריפה מינימלית של קלוריות. כל שאר הדחפים נגזרים.

אז חשבנו.. למה שלא נמנף את הדחפים האלה לכוון חיובי? הדחף הכי חזק אצלי ואצל אולגה הוא הדחף לרצות את הבוס – במובן מילולי במקרה שלי ובמקרה של אולגה – את הלקוחות שהיא שולחת לטיולים. אני משער שזה דחף שנגזר מהצורך לעלות בסולם החברתי שמקורו בדחף הסקס. בבלוג – הבוס היא הקוראת (הבלוג מיועד לכל המינים וליידיס פירסט). הרעיון הוא שנשקיע מחשבה בחלומות שלנו ונבנה "סולם" מאיפה שאנחנו היום לאיפה שהיינו רוצים להיות בעתיד. כל שלב בבניה נתעד כאן בבלוג שבתקווה יתן השראה לקוראות שלנו והדחף שלנו לספק את הקוראות יכריח אותנו להמשיך ולבנות את הסולם.

אז מה תמצאו בבלוג?

האמרה "כסף זה לא הכל” היא רומנטית אבל לא תמיד נכונה. כסף הוא לא הכל כשלא מרגישים את המחסור בו. כסף הוא דווקא כן הכל כשהוא זה שמונע מאיתנו לטפס על הסולם שבנינו, או במקרה יותר גרוע, פשוט לעמוד על הרגליים. לכן מוטיב מרכזי בבלוג יהיה עצמאות פיננסית, חסכנות ומינימליזם.³כדי להצדיק למה אנחנו גרים בדירת שלושה חדרים בבאר שבע

אני אישית מגיע מתחום המדעים – עושה חלטורות בתור פיזיקאי פה ושם ובעיקר מנסה לשבור שיאים בכמה הרבה זמן לוקח לסיים תואר אקדמי. אחד הדברים שלמדתי זה כמה רישומים חשובים למחקר. לא רק שהם עוזרים לעשות סדר ולחקור נושא באופן שיטתי ויסודי, הצגה טובה ולאחר מכן דיבייט עם עמיתים על הרעיון הם קריטיים אם רוצים להגיע לאיזשהו יעד בצורה יעילה או לבצע איזושהי משימה בצורה טובה. מעבר לכך, עצם כתיבת הרעיון והכנה שלו להצגה הם כבר לקיחת צעד לכוון מימוש הרעיון. אז חלק מהפוסטים יהיו מחקריים. ואתן תהיו ה"עמיתים". לא לדאוג, אנחנו לא הולכים לפתח משוואות, אלא לתאר תהליך שאנחנו עוברים כדי להבין ולשפר משהו אצלנו, סתם לדוגמה, איך אפשר לחסוך על הפי. כי ממה שבדקתי קערות זולות יותר מאוכל לכלבים אז אם כבר הוא אוהב קערות…

חשוב לנו להדגיש שהבלוג הזה לא נכתב ממקום של "אנחנו יודעים ונלמד אתכם". אנחנו לא רואים את עצמינו מומחים בכל מה שקשור לקביעת מטרות והשגה שלהן או בניהול פיננסי נכון או ברוב הדברים שעליהם נכתוב. גם אם אנחנו כן יודעים משהו באופן תיאורטי יש הבדל גדול בין ידע תיאורטי לידע מעשי (“זכרון שרירים") ואנחנו מודעים היטב להבדל הזה. אנחנו חושבים שידע הוא מאוד חשוב, אבל מומחיות אמיתית נצברת ע"י עשייה ולא ע"י קריאת ספרים. אנחנו כותבים את הבלוג הזה כדי לדחוף את עצמינו ללמוד, ליישם ולתעד את התהליך, בתקווה לתת לאחרים השראה ורעיונות.

דבר חשוב נוסף – אנחנו מאוד סקפטיים בטבעינו (לא, לא מתנגדי חיסונים –אמרתי סקפטיים, לא נאיביים) לא סומכים על מה שנאמר מסביבינו, על "הדעה המקובלת", על מומחים שחוזים את העתיד, על סיפורים ששומעים בחדשות, ב"גופי מדיה בלתי תלויים" או מפי מנהלים\פוליטיקאים. אנחנו משתדלים לפתח כל רעיון מעקרונות ראשונים שלדעתינו קרובים לאמת העירומה ככל האפשר או לקשר כל רעיון שאנחנו מאמצים לאותם עקרונות. ועליכן, הקוראות, להבין אם אתן מתחברות לאותם עקרונות כמונו.

אנחנו מצפים מכן להיות בוסיות מתחשבות אבל אסרטיביות. לא לוותר עלינו אם פוסט מתעכב אבל גם לא לתת לדחף הדחיינות שלנו להשתלט יותר מידי. בעצם כתיבת המבוא הזה לבלוג שלנו, אנחנו סוג של מתחייבים להגשים את החלומות שלנו. סוג של – כי העתיד לא צפוי ואולי בעוד שנה נחיה בעולם שבו נפער חור למימד מקביל של דינוזאורים ואז סוף סוף אוכל להגשים חלום ילדות.

אולגה אמרה לי שכדאי לתקשר עם הקוראות אז ספרו לנו מה דעתכן על הפוסט? תרשמו פה בתגובות, אני מבטיח לקרוא ולהתייחס. מתישהו.